על טוביה, על טוב ועל היה כל אדם וסיפור חייו. כל אדם וצריבות החיים שנצרבות בו וקמטי החיים שנקמטים בו ומספרים את סיפורו.
קשה מאד לכתוב על אדם. יש בכך מידה של יהירות. מי אני שאכתוב כך או כך על מישהו אחר. מי שמני לאמור דברים או לכתוב דברים על אדם.
קל וחומר כאשר מדובר באיש שהיה גדול ממידותיו שלו.
לא היו לי שיחות רבות ומעמיקות עם טוביה, אבל אלה שהיו, זכורות לי היטב. במיוחד זכורה לי שיחה אחת עם טוביה לפני כשנה וחצי, בטרם ידע מה שהעתיד צופן לו.
דיברנו על מוות ועל מה כל אחד היה מייחל לעצמו בתור הדרך הטובה ביותר למות. זה הזוי. אני יודע, אבל השיחה הזו נערכה לאחר פטירת אמי ובהקשר הזה הוא אמר לי כך: "אני מקווה שאותי לא תיקח אף מחלה. אם הגיע זמני להסתלק מכאן, אני רוצה שזה יקרה באיזה סיבוב שאני לוקח באיזה 120 קמ"ש, כשהברך שלי משפשפת את האספלט, ושיהיה ברור שזה מהתקף לב פתאומי תוך כדי ההשכבה של האופנוע, ולא בגלל טעות נהיגה. הייתי בוחר את העיקול בכניסה לאיילון דרום מכביש 5 לגלילות, כי הוא עיקול ראוי. אבל במחשבה שנייה הייתי בכל זאת מעדיף איזה קטע בסדום – ערד שיהיה לי נוף יפה בעיניים לפני שאני מתחפף מכאן. רק שיהיה ברור שזה מהתקף לב, כן? לא בגלל נהיגה פרועה. אותי לא יתפסו בנהיגה פרועה".
הייתי באבל, אבל צחקתי. צחקתי כי הוא אמר את זה בכל כך הרבה הומור עצמי, וגם משום שחשבתי לעצמי שזה די מצחיק שמה שמעסיק בנאדם כשהוא חושב על מותו, ועל דרך מותו, שהדבר רק לא יתפרש כרכיבה לא זהירה.
מר אופנוע.
מי בכלל יכול היה עליו. על המסירות שלו, על ההקדשה העצמית שלו לטובת הכלל, על הדרך הקלילה בה יכול היה לתת את התחושה שהוא שם, בכל מקום שצריך אותו, שהוא כאן בשבילך, בלי לעשות סיפור גדול מדי מהעניין, שאתה אפילו לא צריך לבקש.
אני חושב שאין דרך "לסכם" במרכאות או לא במרכאות, דמותו של אדם כלשהו, ודאי לא של טוביה. כל ניסיון כזה נדון מראש לכישלון, שהרי איך אפשר בכלל לסכם חיים שלמים שנקמטים בפניו של אדם וחריצים שנחרצים בגופו ובנפשו, במשפט אחד, בעמוד אחד.
ובכל זאת, אם אני מנסה לומר לעצמי מה הדבר שקרן ממנו – בעיניי לפחות – יותר מכל דבר אחר, הדבר הראשון והדומיננטי ביותר שעולה בראשי הוא, שהוא היה טוב נטו.
פשוט ככה. טוב נטו. וזה אומר בעצם הכל.
ובהקשר הזה, אני רוצה לעשות את הקשר לספר טוביה.
ספר טוביה הוא ספר – מעין חיבור – יהודי שנכתב בתקופת בית שני. מקורו של הספר לא ברור והוא נשתמר בשני נוסחים. במגילות מדבר יהודה נמצאו קטעים ממנו שנכתבו בעברית ובארמית (הנוסח השלם השתמר דווקא ביוונית). ספר טוביה הוא ספר שעוסק בגמילות חסדים ומתאר מעשי חסד וניסים של גיבוריו, אב ובנו.
הספר נפתח בכך שהאב (טובי) ובנו (טוביה) יוצאים מן העיר לגמול חסדים עם המתים (שנקברו באותה תקופה מחוץ לחומות העיר). העלילה ממשיכה בכך שהאב הופך עיוור (וזוכה לראות דברים רבים אחרים בגלל עוורונו זה) ובמעשי הניסים שעושה בנו, טוביה, עד שהוא מחזיר גם לאב את מאור עיניו.
לא הכרתי את טוביה שנים רבות. רובכם הכיר אותו טוב ממני ושנים רבות ממני.
כן זכיתי לראות אותו במעשיו הטובים. בגמילות החסדים שעשה, במתן בסתר שנתן לכאלה שלא היה להם, בסיוע שלו ובדאגה שלו לאלה שאיתרע מזלם ונפגעו בתאונות שונות, בתרומתו למועדון, לחבריו וגם לכאלה שלא היו חבריו ואפילו שלא הכיר אותם.
לא פעם – כך לפחות חשתי אני – הוא הוציא אותנו מעוורוננו שלנו, והחזיר לנו את הפרופורציה לחיים ואת מאור עינינו, כמו גם את האמונה שיש באדם גם טוב, ממש כפי שעשה טוביה ההוא במאה הרביעית לפני הספירה. וממש כשמו – עשה טוב.
לצערי טוביה, זה לא היה התקף לב שלקח אותך בחטף באיזה עיקול מרהיב. לצערי, המוות שלך היה קשה ומיוסר.
אבל אני, טוביה, אני בוחר לקחת איתי את זיכרונות העיקול ההוא בערד סדום, ואת כל המעשים הטובים והמאירים שאת חותמם צרבת בחריצי גופנו שלנו, והם נקמטו בקמטי חיינו שלנו. יום חמישי היום. סוף השבוע תיכף מגיע, וקשה לי לעכל את העובדה שאתה כבר יומיים באדמה. אתה וכל הטוב שבך.
אינני יודע מה צופן העתיד לי. אינני יודע איך אזכור אותך בעוד עשר שנים. אני כן יודע שהערב, אחרי שאשכיב את שתי הבנות שלי לישון, אחרי שהבית יירגע מהווית היום, אני אשב לי בכורסא, זו שליד החלון, אפתח בקבוק של ג'וני בלו ואשתה את השוט הראשון בקינה על מותך.
את השוט השני אני אשתה בחיוך לזכרך, לכל הטוב שהותרת כאן.
לשמך. טוביה.
לחיים.
