סיפורו של ראלי חוצה ישראל 2009 

בשנת 2009 התארגנה לה קבוצת רוכבי אופנועים מתוצרת BMW ,חברים במועדון BMWGSIL

ובמועדון האופנועים הישראלי לקחת חלק בראלי חוצה ישראל שנת 2009 .בני הפנר מעלה כאן

זכרונות וחוויות מההכנות לראלי,הרכיבה עצמה וגם תובנות .

פתח דבר:איפה שהוא בתחילת 2009 התפרסם שמוקמת קבוצת אופנועני BMW למבצע רכיבת שטח. בזמנו רכבתי על R1200GS מודל 2008 עם אפס ניסיון בשטח. שנה קודם קניתי את ה- GS הראשון שלי והחלטתי שתוך שנה אני עושה את ראלי צאלים (או משהו כזה) קפצתי על המציאה.

המפגש היה אצל רונן ברמן. רונן היה מעורה קצת בספורט מוטורי וגם אימן רוכבים של מועדון ה- GS ברכיבת שטח. הגעתי עם חבר שלי, איציק. איציק היה אופנוען וותיק ולו ניסיון רב על מגוון סוגי אופנועים, כולל אופנועי שטח מקצועיים. רכב אותו זמן על BMW דקאר 650. רונן פתח ואמר שמדובר בראלי חוצה ישראל. לאלה מכם שלא יודעים, מדובר בכ- 500 ק"מ בשטח ביום אחד. מתחילים בחרמון וגומרים באילת, חלק מהדרך בסדרת מקטעים (Stage) בשטח ובין סיום מקטע אחד לתחילת המקטע הבא, רוכבים בקטע מעבר בכביש.

המציאות  והפנטזיה :איציק קם ואמר שאין שום סיכוי בעולם שנעשה את זה. בתור אחד שמעולם לא רכב בשטח, לא לקחתי ברצינות את איציק למרות שהכרתי אותו עשרים שנה. רונן הסביר שזה מעשי וכי יש לו יכולות הדרכה טובות והוא יודע לזהות איך לשפר את רכיבת השטח שלנו והוא מאמין שאם נגיע לעשרה אימונים ונהיה רציניים, אזי זה אפשרי. קנינו את מה שאמר רונן והתארגנו לקבוצה.

האימונים : התחלנו להתאמן. היה מפגש כל שבת שניה, מהבוקר עד אחה"צ. זה היה באיזה חורשה. אחרי האימון הראשון, בקושי יכולתי ללכת. גם אחרי השני. הייתי מתאמן בשבת, מתאושש עד יום רביעי וחוזר חלילה. מאחר ואני בחור רציני (על אמת….תשאלו את אליקו) הגעתי למסקנה שאני חייב להתחזק ולקחתי מדריך כושר אישי. מאחר ולא היה לי ניסיון בשטח החלטתי שגם בזה אני צריך להשקיע וכל פעם הייתי מגרד שותף כזה או אחר ומתאמן אתו. השקעתי מאמץ אמיתי גם בגוף וגם באופנוע.

המאמץ השתלם. די מהר הגעתי פחות או יותר לרמה של השאר שהיו שבילאים וותיקים. למעט אחד בשם מעוז, שרכב הרבה יותר טוב מאתנו. אני חייב להודות שנפלתי עשרות פעמים אולי אפילו מאות. פה ושם דפקתי את האופנוע אבל הגוף שלי נשאר שלם. זה רק מזל.

הניווט :לאחר מספר שבועות, רונן הכריז שאנחנו יוצאים לטיול שטח אמיתי. לרוץ בשבילים. בשביל זה צריך לנווט. קניתי גרמין צבעוני ומשוכלל אצל רז היימן. כששמע ממני מה התוכנית השיב לי בשיא הרצינות שאם נגיע לערד אנחנו צריכים לראות בכך הישג גדול. אני כמובן די זלזלתי גם בו. כידוע, רז היימן רוכב שטח מעולה ומנוסה, מנווט מעולה ומנוסה ואיש עניו וצנוע. רוצה לאמור, הייתי צריך לשמוע מה שהוא אומר ולקחת את זה כדברי אלוהים חיים.

בקיצור קניתי את ה- GPS עם תוכנת ניווט. אמרתי לכם כבר שאני בחור רציני. הכנסתי לו מסלולים בתל אביב והייתי נוסע ברכב, בהתחלה עם חבר ולאחר מכן לבד עד שידעתי לתפעל אותו פיקס. בניווטים שעשינו עם האופנוע הרגשתי שאני מנווט טוב. קשה באימונים, קל בקרב.

הכנות :גם את האופנוע הכנתי. אחרי שדפקתי אותו כמה פעמים (דפקתי אותו הרבה אבל בחלק מהדפיקות הייתי צריך לדדות למוסך), כולל עיקום דיסק קדמי (זה הזול, לא של ה- ABS), כולל פיצוץ מכסה שסתומים, החלטתי למגן אותו. קניתי את כל המיגונים האפשריים. בנוסף, מאחר וחששנו שלא נגיע בזמן לאילת ונגלוש לחשיכה (הכי חשוב בחיים זה להיות אופטימי…..) התקנתי באופנוע שני פרוג'קטורים חזקים. בנוסף, קניתי גם פרוג'קטור לקסדה. משהו חייתי. שקל מעט, התחבר למצבר של האופנוע, והאיר ממש חזק למרחק של 100 מטר ויותר. גם מעוז קנה. יום אחד, אחרי שהתקנו אותם לקסדה, מעוז ואני רכבנו קלות בלילה בקטנה. לקבל את התחושה.

בנוסף, בהתייעצות עם האלכסים, ארגנתי לי סט מפתחות וכלים לדברים שיכולים להישבר ולהתקלקל בדרך. כולל בוקסות, מברגים, מנורות, חוטים, אזיקונים, נייר זכוכית ומה לא. הייתי ממש מתוקתק בנושא והכל היה מאורגן למופת בתרמיל מיוחד שהודק לסבל. בנוסף, קמור דאז, בימים של נדב וגולדי בפתח תקווה, תמכו בנו. לרונן נתנו איזה GS800, ולנו הנחה, של 40% אם אינני טועה, על חלקים ששברנו במהלך ההכנות. ושברנו. בנוסף, הזמינו אותנו למוסך לקבל הדרכה טכנית בנושאים שונים. גם שם הייתי תלמיד חרוץ, למדתי בשקיקה כל מה שלמדו ואפילו ידעתי להחליף משאבת דלק ב- GS. מאחר ובכל זאת מדובר בחתיכת מבצע, הכנתי סדרת נהלים לכל מה שצפוי לנו מהרגע שנצא ועד לרגע שנגיע לאילת. הרעיון שלי היה שמאחר וכל כך הרבה דברים עלולים להשתבש אז כדאי שיהיה נוהל מסודר לכל דבר. איך זה בישראל? אני כתבתי נוהל ואף אחד לא התייחס אליו.

כמו כל קבוצת ראלי, היה לנו רכב מלווה ומכונאי. אליקו היה עם המגנום שלו ועגלה והמכונאי היה בועז ארוך.

לאורך תקופת האימונים אפילו עשינו דיאטת אורז ולקראת הראלי פיצצנו עצמנו בפסטות.

זהו. אנחנו מוכנים.

הגיע היום לעלות צפונה והייתי מוכן לקרב.

יום לפני הראלי : הגענו לבית ספר שדה חרמון ונפגשנו. לפחות דבר אחד יפה היה לנו בראלי. תמונה של סדרת BMW.

 עידו הנדלס אדוונצר

זוהר גרינברג אדוונצר

מיקי ליבזון R1200GS

בני R1200GS

עידו גרינברג דקאר 650

טל GX450

מעוז קוטאי HP2

הצלם – רונן ברמן, המדריך שלנו.

עוד לפני יום הראלי, רונן חילק אותנו לשתי שלשות וזוג. למעט מעוז, כולנו היינו פחות או יותר באותה רמה.

• מעוז על HP2 וטל על GX450 שהיה אופנוע שטח אמיתי יחידי.

• זוהר ועידו הנדלס על אדוונצ'ר ומיקי ליבזון על R1200GS.

• רונן על GS800, עידו גרינברג על דקאר 650 ואני על R1200GS.

וכך נראה האופנוע שלי אחה"צ לפני יום הראלי, מוכן ומזווד. המראות ומגן הרוח הוסרו.

הראלי

קמנו מוקדם בבוקר, ממש בחושך, התארגנו, אכלנו ארוחת בוקר והגענו לנקודת הכינוס. מאחר ואנחנו לא התחרינו, החלטנו לצאת ביוזמתנו מוקדם מהשעה היעודה במטרה לתפוס מרחק מאלה שמתחרים.

יצאנו לדרך, אופטימיים וחדורי ביטחון ביכולותינו.

התקלה הראשונה שארעה הייתה דווקא לי. אחרי כחצי שעה נשברה תושבת ה- GPS שלי. למזלי, המכשיר עצמו נשאר תפוס בכבל ואיכשהו לא נפל והתרסק. המזל השני שלי היה שרכבנו לאט. 40-50 קמ"ש. עצרנו, שלפתי מתרמיל הציוד שלי אזיקונים חזקים, וחיזקתי את המכשיר. תוך כדי עקפו אותנו אופנועים במהירויות שקשה להאמין שבן אדם נורמלי מעז לרכב כך בתוואי שטח כזה. לאלה מכם שלא יודעים במה בדיוק מדובר, אזי במקומות שאנחנו רכבנו 40-50 קמ"ש המתחרים רכבו במהירויות פנטסטיות של 100-120 קמ"ש ואף יותר. עקפו אותנו כמו רוח.

גם הקבוצה של זוהר, מיקי ועידו הנדלס עקפה אותנו. באיטיות יחסית. ראיתי אותם וראיתי בדמיוני איך אנחנו נראים בעיני אחרים. שלשה איטית ומסורבלת שרוכבת לאיטה על בימרים של 250 ק"ג במרחבי רמת הגולן.

המשכנו בדרך.

המכשול הראשון האמיתי היה ירידה ארוכה ומפותלת מרמת הגולן לקיבוץ האון. החוכמה בירידה היא לדעת באיזו מהירות לרדת. לאט מידי זה לא חכמה. מהר מידי, ואתה מתרסק בסיבוב הראשון. רכבנו בחכמה, עברנו בשלום את הירידה והגענו שמחים לנקודת הביקורת הראשונה. זו ממש הייתה תחושה מעולה. חתמו לנו בדף הביקורת עם השעה שבא הגענו.

זה שלא חתמנו את שעת היציאה……..סיפרתי נכון?

נסענו מנהלתית בכביש לתחילת המקטע הבא, עשינו הפסקה קלה, ויצאנו לדרך. למען האמת, במהירויות שבהן רכבנו, היה אפילו כיף. זה שבמהירויות אלה אי אפשר לרכב 500 ק"מ בשטח ביום אחד זה עניין אחר.

היו כל מיני מכשולים בשטח שעברנו אותם ללא בעיות. למעט אחת. שדה בוצי חלק. לא בוץ עמוק. בוץ שטוח. מרחוק זה נראה פשוט. תאכלס, זה נורא.

עמדנו שם והסתכלנו על רוכבים אחרים. רוצים ללמוד איך האופנוע מתנהג שם ומה צריך לעשות. היו שם נפילות, חבל על הזמן. בסוף צריך לזוז. את התיאוריה כולנו מכירים. גוף אחורה, שחרר כידון, תן גז וזהו. בפועל, בלי מזל אתה לא יוצא מזה. מזלי שיחק לי ועברתי את זה בשלום. גם רונן.

לעידו גרינברג היה קצת פחות מזל והוא הביא שם התרסקות ספקטקולארית. הוא לקח תנופה ממשית כי חשב שאיכשהו יעבור את זה מהתנופה. ובאמת, כמעט והצליח. נפל רק לקראת הסוף. עד עכשיו אני לא מבין איך הוא יצא מזה בשלום. פחות מזל בהתרסקות, הרבה מזל במפגש גוף – קרקע. חוץ מקצת גאווה שנפגעה, כולו מרוח בבוץ, הכל היה פיקס. הנחמה היחידה הייתה שלא היינו בין היחידים שהיו מרוחים שם בבוץ. גם אופנוענים מקצוענים נמרחו שם. מזל כבר אמרנו?

ממשיכים.

התאונות : ואז הגיע סוף הראלי עבורי. אני זוכר את זה כמו היום. אני מוביל ומנווט, רוכב בתוך קוליס נוח במהירות של 60 קמ"ש. רונן ועידו גרינברג 20 מטר אחרי. לפתע פתאום אני עף. מה זה עף? עף עף. נחתי בשטח סלעי. למזלי הרב, ואין לי שמץ של מושג איך זה קרה, לא פגשתי אף סלע ובסוף התעופה שלי התגלגלתי ונעמדתי על שתי רגלי. רצתי מיד לאופנוע שהיה מרוח על האדמה, כבוי. מלא אדרנלין, הרמתי אותו כאילו היה אופניים. הנעתי אותו. נדלק אבל השמיע קולות משונים. בינתיים רונן ועידו הגיעו אלי, חיוורים כמו מתים. הם היו לחוצים יותר ממני ושאלו אם אני בסדר. לא פלא. הם גם ספרו מה ראו. האופנוע נעצר במקום ואני עפתי כמו טיל מעל לכידון. מה שקרה בפועל הוא שבקוליס הנחמד היה סלע שהוסתר על ידי צמחיה. סעפת הפליטה של הצילינדר הימני פגשה את הסלע ועצרה את האופנוע "על המקום". בהמשך התברר כל הנזק שנגרם לאופנוע. מעבר למה שנראה בשטח, סעפת הפליטה מעוכה על הצילינדר, התברר שגוז'ונים בין הצילינדר לראש המנוע נגזרו והמכה המשיכה הלאה ושברה את בית תיבת ההילוכים. כאמור, האופנוע הניע. רכבתי עליו באיטיות עד לנקודת הביקורת הבאה שהייתה בסמוך לכפר קרע, כחמש דקות רכיבה מהמקום שבו היינו.

שם גם פגשנו את הקבוצה השנייה. מסתבר שהם לא הקפידו בירידה מרמת הגולן. זוהר עף מהאופנוע ושבר צלע. עידו הנדלס שרכב עם מגן רוח פתח את המצח שפגש את המגן. מיקי יצא בשלום אבל החליט שהספיק לו.

סוף דבר:בראיה לאחור, זה באמת היה יומרני. אפילו רכבנו ברציפות 500 ק"מ במהירות של 50 קמ"ש זה 10 שעות רכיבה בשטח. לא קל. רכבתי פעם יום שלם בשטח. אתה יוצא מפורק. ומה עם עוד 200 ק"מ לפחות של רכיבה מנהלתית בין נקודות ביקורת?

מבחינת מכשולים בשטח, ה- GS שלי היה אוכל אותם בלי מלח. העניין הוא שצריך לזה רוכב טוב בהרבה מכפי שהייתי אז וגם אמיץ ממני. להצליח בראלי כזה צריך לרכב בשבילים (יכולת + אומץ) במהירויות של 80 קמ"ש לפחות. אחרת אתה פשוט לא מגיע לסוף.

כאמור, אני פרשתי בגלל האופנוע.

עידו הנדלס וזוהר גרינברג פרשו אחרי הפציעה. מיקי ליבזון העלה את האופנוע שלו על הגרר של אליקו והגיע בנסיעה ברכב לאילת.

מעוז קוטאי וטל, הגיעו באחת בלילה לאילת. הם אמרו שהם רכבו בשטח לפי מסלול הניווט עד אילת.

רונן ברמן ועידו גרינברג הגיעו בשטח עד לכביש הערבה ומשם רכבו לאילת בכביש. הגיעו ב- 11 בלילה.

המנצח הגיע לאילת ב- 15:30.

אני והשטח כיום:הראלי רק דרבן אותי. ב- 2007 עת קניתי את ה- GS הראשון שלי התייעצתי עם גידי פרדר בנושא רכיבת שטח עליו. הוא אמר לי שאני אשבור גם את הגוף וגם את האופנוע. לכן, אחרי הראלי החלטתי לקנות DRZ400 ולשפר את היכולות שלי עליו במטרה לשלוט טוב יותר ב- GS. הייתי מתאמן עליו ומטייל עם ה- GS. ב- 2010, בתאונת שטח קלה עם ה- GS (נפילה ב- 20 קמ"ש) שברתי את רגל ימין. שבר ספיראלי, חודש וחצי גבס מכף הרגל ועד לאגן וחודש וחצי נוסף עד הברך. חודשיים אחרי זה כבר רצתי שני קילומטר ועליתי על האופנוע. אשתי, אישה חכמה ביקשה ממני לא לעלות על – GS בשטח כי הוא כבד. הסכמתי והתמקדתי ב- DRZ. הוצאתי רישיון רכיבה ספורטיבי ונכנסתי למשטר אימונים. פניתי לאסי ארנסן שהוא מאמן כושר אישי וגם אופנוען שטח והוא בנה לי תוכנית אימונים. יום ראשון אירובי. יום שני כוח ומשקולות. יום שלישי שעה וחצי בשטח שבין תל ברוך והמרינה בהרצליה. גם כורכר, גם חול עמוק וגם קצת מכשולים. יום רביעי אירובי. יום חמישי כוח ומשקולות. יום ששי שעה וחצי בשטח. בנוסף אימונים בקורסים של אופנוען מאומן וטיולים. באחד הקורסים קיבלתי מחמאה מגידי שאני כבר רוכב שטח בינוני. ב- 2012, באחד האימונים האישיים, בתאונת שטח קלה עם ה- DRZ (נפילה ב- 20 קמ"ש בחול עמוק!!) עפתי מהאופנוע. איך שהתאוששתי מהנפילה וראיתי את זווית כף רגל שמאל שלי נזכרתי בשבר הקודם וידעתי ששברתי את הרגל. ואכן, שבר ספיראלי, חודש וחצי גבס מכף הרגל ועד לאגן וחודש וחצי נוסף עד הברך. נזכרתי בשני משפטים שהמצאתי כבר מזמן.

• בשטח, ולא משנה מהו, נופלים. נקודה. עד הנפילה זה בשליטתך. אחרי זה מדובר רק במזל.

• על כל כך וכך נפילות, אחת כואבת. על כל כך וכך כואבות, אחת שוברת.

• מאז, אני רוכב רק בכביש.

• גם כאן.

• 

  תחנת תדלוק ניידת

• את המסע ליווה רכב תמיכה של מועדון האופנועים הישראלי עם עגלה נגררת,לצורך אספקת דלק ומים לאורך המסלול וחילוץ במקרה הצורך.
• במהלך המסע צולמו תמונות ותוכלו לראותן מהזינוק ברמת הגולן עד לטקס הסיום באילת.
• לצפיה בתמונות לחצו כאן