שלום לרוכבים
אנו מצרפים פרטים על מונודרמה שכתב ומציג דודי זיסמן.
דודי כתב את המחזה "דן ואני" בעקבות מותו של בנו בתאונת אופנוע.
מצ"ב קישור לאתר הכרטיסים של הבימה. ייתכן וקיימת בעיה עם הקישור – ניתן להיכנס לאתר הכרטיסים של הבימה (או פשוט לרשום בגוגל – ומועברים לאתר הבימה).
המחזה יעלה בתאריך 24/8/22 בשעה 20:00 בהבימה.
מי מחברי המועדון, שמבקש לשוחח / לשאול וכו' על נושא זה – מוזמן להתקשר לדודי בטלפון 052-6615296.
מצורף קישור לאתר הבימה לרכישת כרטיסים:
https://www.habima.co.il/…/%d7%93%d7%9f-%d7%95%d7%90%d7…/
דן ואני, מונודרמה – רקע
דן נולד בגני תקווה, גדל וחי כל ימיו במרחב הזה של בקעת אונו.
כבר בגן התברר שהוא סובל מהפרעת קשב וריכוז. אמא שלו – רינה, עשתה כל מה שמתבקש ודאגה לאבחונים, טיפולים, המלצות, ריטלינים, עצות……
לדן היו המון חברים, כמו גם מגוון העיסוקים רחב שכלל מוסיקה, תנועות נוער, התנדבות עם ילדים וכו'
הייתה בו חמלה אדירה, והוא רדף צדק. כבר בגן (וכפי שעולה במחזה), הוא הרביץ לילד שניסה לפגוע בחבר שלו… בצבא הוא נהייה צמחוני, ואח"כ טבעוני ולא הסכים לנגוע בכל מה שחי פעם, או בא מהחי.
מעולם, הוא לא נגע בגראס או אלכוהול. בשישי בערב הוא היה מבוקש…..
דן גדל באווירה של הכל פתוח ואפשרי. אני תמיד נמצא שם לרשותו, אבל הוא לא חייב לי כלום, חוץ מדבר אחד:– להיות מאושר.
למקצוע הרפואה הוא נמשך בתיכון, תשוקה שרק התגברה עם השנים.
בצבא הוא שירת שירות מלא כחובש. כלום לא עניין אותו, מלבד להיות רופא.
האופנוע
כשהייתי בתיכון, לאבא שלי היה מה שקרו פעם: "טוסטוס" שעשיתי עליו רישיון.
כשהתחלתי ללמוד משפטים – באוניברסיטת ת"א, קניתי אופנוע: BMW בוקסר אספנות – שנת 1953, מגדליה – המוסכניק המיתולוגי של אופנועי BMW. הוא היה שימושי מאוד לנסיעות בין האוניברסיטה, הבית והעבודה.
רעיון הדו גלגלי מעולם לא עזב אותי. כשדן היה בן 9, נדלקתי על אופנוע אספנות BMW שראיתי אצל גדליה, ואחרי התלבטות קטנה, קניתי אותו. עשינו עליו המון טיולים, כשאני כל הזמן משנן לדן את כללי הזהירות בדרכים.
בהמשך החלפתי את האופנוע האספנות לאופנוע חדש יותר.
כפי שהיה צפוי, דן עשה רישיון על אופנוע לפני הגיוס לצבא.
על המחזה
כבר בשבעה, כשידידה הציעה לי לכתוב מחזה, ידעתי מייד: 1. שאכתוב מחזה. 2. שהוא יציג את היחסים המיוחדים שבין דן וביני. 3. שאני אהיה השחקן.
התחלתי לכתוב כחצי שנה אחרי האסון. לאט לאט – פעם בשבוע.
כשסיימתי פניתי למחזאים. הענקים, גורן אגמון ואלירן כספי, היו שם בזמן ובמקום הנכונים, כדי לקחת על עצמם את המשימה.
אחרי קצת יותר משנה מתחילת החזרות, היה מחזה, שלאחר הרצה אנחנו מופיעים אתו בהבימה ובעוד מקומות.
אני נהנה לעמוד לבד על הבמה ולהעביר לקהל את המסרים של דן ושלי, ולהכיר לו את מערכת היחסים המיוחדת שלנו.
מהמחזה עולים מסרים חשובים. בין השאר על זהירות בדרכים, התגברות על קשיים ומכשולים, יחסים מיוחדים בין אב לבנו, אימוץ, היכולת ליצור בכל גיל (אני בן 67), החשיבות של חתימה על כרטיס אדי, ועוד.
כמובן שזה גם מפעל הנצחה לדן ולכל המשפחות שעוברות טרגדיה נוראית כזאת. חשוב שאנשים יבינו מה עובר על המשפחות. הכאב, היגון, חוסר האונים, ולפעמים ההתפרקות וההרס.
יש משפחות שאסון כזה מקרב ביניהם ויש כאלה שהוא מרחיק. לצערי אצלנו קרתה האפשרות השנייה. רינה, אימא של דן ואני נפרדנו כשנתיים אחרי האסון.
מהתגובות שאני מקבל מהקהל ברור לי שהמסרים של המחזה עוברים, כולל הקפדה על נסיעה במהירות המותרת, ועקיפת רכב דו גלגלי בנתיב המקביל.
אם דן ואני מצליחים להעביר את המסרים, להציל אנשים, ולמנוע את הסבל הזה מאחרים – דייני והכל היה כדאי.
