תודה על החיים – מוקדש באהבה לחבריי החיים וגם לאלה המתים
שבע וחצי בבוקר של אחרי הסערה. בחוץ קר. קור ירושלמי שטעה בדרכו וירד מן ההרים למישור הבלוף, מתערבב עם הערפיח הקבוע מעל גוש דאנס.
חודשיים אחרי שהחבורה הזו איבדה זוג חברים לגיליוטינת המוות של גדרות ה״בטיחות״, וחודשיים אחרי שחבר בחבורה הזו שילם ביד ורגל באותה תאונה קטלנית, היא מתקבצת שוב בגלילות, החבורה הזו, בניסיון הבלתי נגמר לאזן בין אורח החיים של מי שנדבק בחיידק הזה של הרכיבה, ובין המודעות לסכנה של רכיבה בכביש הציבורי.
האנדרנלין חושש עדיין להתפרץ למחזור הדם, כי איך אפשר אחרי כל זה. עובד מודיע שהאופנוע שלו לא מניע, ויפגוש אותנו באלונים. ויטקובסקי אוסף כסף לביטוח הגרירה ואליקו מקבץ את כולם ומצליף את משנת כללי הבטיחות שברכיבה בקבוצה.
חבורה קטנה של ״ספיחים״ לא מוכרים מנסה להצטרף לטיול ומנופנפת מיד על ידי אליקו – שמסביר להם בטון אסרטיבי שהטיול הזה נועד רק לחברים קבועים, שנרשמו מראש ושיש להם יכולת מוכחת וניסיון של רכיבה בקבוצה. גם מי שביקר אותו באותו הרגע, לא יכול היה להתעלם מהמשא שרובץ על כתפי האיש הזה, שלפני חודשיים היה מאסף בטיול הכביש ההוא – טיול שנגמר 40 דקות לאחר שהחל, בעקומת ההשתלבות של כביש 6 עם כביש 70.
יציאה ברכיבה מדורגת. הגוף עטוף ב"פוטר", מעיל עור עם בטנה וצווארון פליז בין הצוואר למסכה בתוך הקסדה. זה היה הרגע בו הצטערתי שלא התקנתי חימום בידיות הכידון כשרכשתי את האופנוע. הקור חדר גם מתחת לכפפות של ״פרנק תומאס״ וכמעט איבן את פרקי הידיים.
שמש ״שקרנית״ החלה לצאת אבל זה לא שינה את זה שהגענו לקפה בצומת אלונים עם ידיים שדרשו הפשרה. את העקומה ההיא, זו שמשלבת את היציאה מכביש 6 ושופכת אותו לכביש 70, עברנו הפעם בשלום, ובאופן לא מודע – כנראה שהרבה יותר לאט מכרגיל.
אחרי קפה מנחם וחבירה לקבוצת ״הצפוניים״ שחברה אלינו באלונים, יצאנו – יחד עם כל עם ישראל – לפגוש את הצפון של אחרי הסערה. הכבישים עמוסים לעייפה בנחילי אדם ופח, כאילו לא ירד כאן שלג מעולם. בסוף העלייה לזרעית, בכניסה למוצב על הגבול, נפטרנו אמנם מהמון האדם שלמטה, אבל זכינו לטמפרטורה של 7 מעלות צלזיוס עם ״ווינד-שיל״ של 0 בקירוב.
סרן שירן, מפקדת פלוגת התצפית, יצאה אלינו עם הג׳יפ שלה והובילה אותנו למקום ההוא – בדיוק היכן שלפני שש וחצי שנים ספגו שני האמרים אש מרתקת מהגבעה ממול. אש שהביאה לאחת הפרשות העצובות שידענו כציבור, ואחת הטרגדיות האישיות של שתי משפחות שטולטלו באכזריות בין יאוש ותקווה במשך שנים, עד לקתרזיס השנוי במחלוקת, כאשר הוחזרו גופותיהם של אלדד רגב ואודי גולדוואסר זכרם לברכה.
עמדנו שם והקשבנו לשירן. רגשות מעורבים רבים הציפו אותי. מצד אחד, הייתה לי תחושה של יראה, כמעט קדושה בעמדי שם, במקום ההוא. מנגד, הייתה גם תחושה של מעין חילול הקודש הזה. כאילו מה? עכשיו המקום הזה נהיה ״אתר תיירות״?
ובין שני אלה, גם התחושה שאנחנו עומדים שם ארבעים חבר׳ה, בתוך הואדי ההוא, בין עמדת התצפית הצה״לית (שהוקמה שם לאחר החטיפה) ובין הגבעה הנמצאת 100 מטר מולנו ויש. מי שמתצפת עלינו – וכנראה גם מצלם – מהצד השני. ובסוף- אחרי כל אלה – גם סוג של סגירת מעגל. פה התחיל הכל. הנה אנחנו פה, בשקט המתוח והמשקר של גבול הצפון.
רעם המנועים של מפלצות הברזל שלנו העיר כמה אנשי חיזבאללה מנומנמים. ירדנו דרך יער אורנים ונוף מדהים מכביש המערכת למושב נטועה. השמש עדיין משקרת והאויר נקי. אויר של אחרי הסערה.
בדרך לכפר הדרוזי עין אל אסד, עברנו במירון ובגוש חלב. שאריות של שלג כיסו את המדרונות ושבנו ופגשנו את עם ישראל בהמוניו, משתרך בטור מכוניות ארוך וממתין למצוא מקום עמירה בצד הדרך, כדי להשליך כדורי שלג זה על זה.
עקפנו את הטור. עיקולי הכביש וקצב הרכיבה המהיר הכריחו אותי להישאר מרוכז, אבל החטיפה ההיא, והרושם שהותיר בי הביקור במקום ההוא על הציר, עדיין בראשי, לא נותנים לי מנוח. הדיסוננס בין השקט השביר כל כך שם למעלה, על הגבול, ועם ישראל הבועט בשלג רבע שעה אחר כך, היה עבורי לא קלה להכלה.
ואז – אחרי ארוחת הצהריים בעין אל אסד – אז הופיעה מרסדס.
ככה פתאום, אחרי שיחרור המצערת ועליה למהירות השיוט התלת ספרתית של סוס הברזל שלי, העלה נגן המוזיקה שלי את מרסדס סוסה בתוך הקסדה.
והיא – כמו רוח אינדיאנית עתיקה – החלה ללטף, בקול עמוק של אמא אדמה, באחד משיריה היותר יפים, ומהיפים בכלל שנכתבו – Gracias a la vida.
״תודה על החיים״ – שרה אמא אדמה – ״שנתנו לי כה הרבה. שנתנו לי שתי עיניים שכאשר אני פותחת אותם, אני מבדילה באופן מושלם בין שחור ולבן…״
ופתאום, על הסוס, כשהרוח המקפיאה והמעוררת מולי, והמנוע בועט 130 כוחות סוס מתחתיי, הכל הסתדר לי ו״נפל״ לי למקום.
תודה על החיים, על שבת בבוקר, על יום מדהים ומטלטל של רכיבה. תודה על החיים, על חברה מופלאה ששותפה איתי לדרך החיים של ישיבה מעל מנוע בועט ומאחורי מיכל דלק מלא – ועל המהנדסים של הונדה שהשכילו לחבר בין שניהם בקומבינציה מופלאה של הפיכת בנזין לרעש.
תודה ל״טורר״ המדהים, ולרוח הזאת שמעוררת בי בכל פעם את הריגוש מחדש ותודה לכבישי האספלט שמזכירים לי אמנם שאופנוע זה דבר מסוכן, אבל מצליחים לאזן בינתיים בין הרצון למשוך את המצערת עוד קצת, ו״לתת בגז״ ובין הרמון לחזור הביתה בחתיכה אחת.
תודה למשפחה שלי, שמאד מאד לא קל לה עם דרך החיים הזו, אבל נותנת לי את החופש ויודעת להעריך – בצד חרדה יום יומית לשלומי – את הערך המוסף שמפלצת הברזל הזו מעניקה לחיי.
ותודה לאלדד רגב ואודי גולדוואסר ז״ל, שבזכותם ובזכות שכמותם אני מסוגל ויכול לחיות כאן.
גראסיאס א לה וידה.
Gracias a la vida / Violeta Parra
והתרגום בעברית
תודה לחיים, שלי נתנו כה הרבה
נתנו לי שתי עיניים שכאשר אני פותחת אותם
אני מבדילה בצורה מושלמת בין לבן לשחור
ובשמים הגבוהים, המלאים בכוכבים
ובתוך ההמון, בגבר אותו אני אוהבת
תודה לחיים, שלי נתנו כה הרבה
לי נתנו את השמיעה, אשר בכל היקפה
קולטת לילה ויום, צרצרים וכנריות
הלמות פטישים, טורבינות, נביחות וממטרים
וקולו הכל כך עדין של אהובי הטוב.
תודה לחיים, שלי נתנו כה הרבה
נתנו לי את הצליל ואת האלף-בית
ועמן את המילים אותן אני חושבת ומדקלמת
"אמא", "חבר", "אח" ואור אשר מאיר
את שביל הנשמה של זה שאני אוהבת
תודה לחיים, שלי נתנו כה הרבה
נתנו לי את הלב שמתנועע במסגרתו
כאשר אני רואה את הפרי של המוח האנושי
כאשר אני רואה שהטוב רחוק מאוד מהרע
כאשר אני רואה את העומק של עיניך הבהירות
תודה לחיים, שלי נתנו כה הרבה
לי נתנו את הצעידה של רגליי העייפות
עמן הלכתי ערים ושלוליות
חופים ומדבריות, הרים וערבות
ואת ביתך, הרחוב שלך והחצר שלך
תודה לחיים, שלי נתנו כה הרבה
נתנו לי את הצחוק, ואת הבכי
כך אני מבדילה בין אושר לצער
שני החומרים שמרכיבים את השיר שלי
ואת השיר שלכם, שהוא גם שלי
והשיר של כולם שהוא גם שלי
תודה לחיים שנתנו כל כך הרבה
