כתב: יצחק טובבין
אני חוזר לערב יום כיפור אוקטובר 1973 שבת שעה 14.20 והפקודה של סגן מאיר זמיר מפקד פלוגת טנקים גדוד 82 חטיבה 7 קורא בקשר: "תחנות טייגר, כאן טייגר אנו עומדים לעשות היסטוריה נעו אחרי סוף". אני חוזר לאתו יום בו החלה הלחימה וקולות הכאב והשכול מתעלקים בזיכרוני ולא נותנים מנוח. שבוע לפני המלחמה עלינו לרמת הגולן הגענו לפאתי נפח, שם הקמנו מהאהל שריון טיפוסי, אבנים צבועות בלבן , דגל שחור וירוק של חיל השריון ואוהלים בצורת האות "ח".
שכבתי לי באוהל הקיצוני מימין לוגם קפה קר מתוך הממיה , השעה הייתה אחת בצהרים, לפני שעה קלה היה תדריך בו הודיע המ"פ שעפ"י ידיעות מודיעין תיפתח מלחמה בגזרת רמת הגולן וסיני בשעה אחת ועשרים. אני יחד עם יתר המפקדים באותו המעמד, התחבקנו, טפחנו אחד לשני על השכם ואיחלנו לעצמו להתראות בדמשק. בשעה שתים ועשרים כשאני שוכב באוהל אני שומע רעש של מטוסים, יום כיפור מטוסים? מבט לשמים ואני מזהה כלי טיס מסוג שאינני מכיר שירדו על המאהל והפרו את השלוה הפסטורלית שאיפינה את המקום. רצתי לטנק עליתי חבשתי את הקסדה והמלחמה החלה. אנו חיילי גדוד 82 בפיקודו של המ"פ זמיר ביחד עם מפקד החטיבה יאנוש בן גל, יצאנו אלי קרב חדורים תחושת בטחון, שליחות ובטוחים בכוחנו. הלחימה הייתה קשה, גובלת בטירוף, מפגשים בן לוחם לאויב שלא הכרנו קודם, כולם ירו לא תמיד בידיעה לאן ועל מי. טילי "שמל" ו"סאגר" שנעו בתנועה איטית, דומה לכדור אש מתקרב עד כדי כך שאפשר לגעת בו.הדיווחים על נפגעים נשמעו בקשר והגיעו לכל עבר ושמועות על נפילת מוצבים וישובים על כוחות אויב הזורמים כמעט באין מפריע. נענו הלוך ושוב בין אבני הבזלת של רמת הגולן, שטח קשה במיוחד ולא תמיד עביר. הגזרה הייתה זרה לנו לחלוטין היות והתאמנו על מודל להוריד את גשר הגלילים לתעלת סואץ בחצי שנה האחרונה.
נהג סע קדימה ! עצור ! חשוך מזהה אש! כך התנהלו שלושת ימי הלחימה הראשונים. ידיעות על קומנדו סורי שהוצנח בעורפנו גרמו לבלבול רב .טנק מימיני נפגע, נהג אחורה מהר, איסוף פצועים מהטנק הפגוע, ובדמדומי הבוקר שלמחרת שלושה מסוקים סורים נעים לכיוון הר בנטל בו ממוקם בסיס מודיעין ולא הצלחנו להפילם. מטוסי פנטום שנפגעים וטייסיהם צונחים מטה, ההרגשה קשה. מראות של טנקים שלנו חצויים לשניים לאחר שנפגעו והתבקעו, המחשבות מה קרה עם אנשי הצוות, אותם אנשים, חברים יקרים שיחד התגייסנו וביחד עשינו טירונות, אבל ממשיכים אין זמן לעסוק במחשבות רפות באמצע מהלך קרב. חשבתי על המ"פ שלי שאותו אהבתי , שרק לא יקרה לו כלום, הוא איבד אח מספר חודשים לפני המלחמה, השמועה על נפגעים, יאיר סוואט מ"פ נערץ, נפגע פגיעה ישירה בעומדו חשוף בצריח,יונתן זורע מקיבוץ מעגן מיכאל שניפגע מפגז שפגע בטנק עליו פיקד כקצין מבצעים של גדוד 82 לא הוסיפו למצב רוחנו. והיה ברור כבר שכולם עייפים ומרוטים מוכי הלם. המשכנו להלחם ניצבנו על קו הרמפות בואכה קיבוץ אל רום, מביטים על עמק רחב שבקצהו נמצאת העיירה חאן ארנבא. עמק הבכא זה העמק שהתפרסם כל כך בהמשך ושימש שדה מטווח לכוחותינו. כוחות אויב שנעו לכיווננו הושמדו ובאו במקומם בגלים טנקים אחרים. ספרתי מספר לא מבוטל של טנקים שהשמדתי באתו יום ולילה. אתה מזהה את הפגיעה , עשן כחלחל מתיימר מהטנק הנפגע ומס' שניות לאחר מכן מתפרצת להבה שמאופיינת בפיצוץ לפעמים יוצאים אנשי צוות, ברוב המקרים לא. התחמושת אוזלת ואנו ממשיכים, הפקודה של יאנוש בן גל מפקד החטיבה הנערץ על כולם הדהדה כרעם באזני, להישאר עם הכלים כדי שהאויב יראה נוכחות. הטנק שלי נפגע , איבדתי את כוח התנועה ואני מזהה כוחות אויב במרחק 800 מטרים ממני…. טיגר כאן 3 ב אני קורא ברשת הפלוגתית והמ"פ עונה 3ב אל תדאג אני אחזיר אותך בריא ושלם לאמא שלך. לפעמים, אני מדמיין לעצמי כשאני משחזר במוחי את ימי הלחימה מה עבר לבחור צעיר מ"פ פלוגת טנקים מאיר זמיר סך הכול בן 24 – 4 שנים יותר מבוגר ממני. הוא לא חשב באותו הרגע או אולי כן שהוריי ניצולי שואה ואני כל עולמם. בשחר של המחרת אחרי לילה של לחימה עיקשת, מתוך הטנק, נגלה לעיננו עמק הבכא. המקום הפך לאבוקה בוערת , מסך ערפילי מעורב בעשן של שילדות טנקים וכלי רכב של האויב כיסה את העמק.ריח של בשר חרוך ואבק שריפה מתערבב עם גזי ההפלטה של מנוע דיזל העוצמתי של הטנק .דממת מוות שררה על העמק הנורא הזה שלימים לאחר המלחמה נדרשו לי כ 10 שנים עד שאוכל לחזור ולבקר במקום נפילת חבריי.
איש איש הצטנף אל עצמו עם ריגשותיו בתוך הטנק שהיה לנו לבית בו אכלנו, ישנו, והעברנו את ימי הלחימה. לחישות של מפקדים וחיילים, בכי כבוש מול מראות קשים במיוחד, כאב על אבדן של חברים יקרים באופן כל כך אכזרי ומראות שטרם עיכלנו ושלא נעכל לעולם.
יצחק טובבין
מפקד טנק
חטיבה 7 גדוד 82
